הסכם ממון אשר אושר על ידי נוטריון ועסק במזונות ומשמורת, האם קביל?
אחת הסמכויות הנתונות לנוטריון על פי סעיף 7 לחוק הנוטריונים הינה לאמת הסכם ממון בין בני זוג, אשר נכרת לפני הנישואין. החוק משתמש במילה 'לאמת' ולא 'לאשר' משום שנוטריון אינו יכול לאשר כל הסכם ממון, אלא רק הסכם ממון המסדיר יחסים ממוניים בלבד בין בני הזוג. הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין, הכולל הסדרת נושאים כגון מזונות ילדים ומשמורת, אף אם הילדים לא נולדו עדיין, אינו יכול לקבל תוקף משפטי מנוטריון, אלא מבית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני בלבד.מדובר בבני זוג, אשר כרתו הסכם ממון בפני נוטריון טרם הנישואין במסגרתו הסדירו את חלוקת הרכוש ביניהם, ובין היתר, גם את מזונות הילדים והסדרת המשמורת, במקרה של גירושין. הסכם זה אומת על ידי נוטריון אשר חתם על ההסכם והעניק לו, כביכול, תוקף משפטי.
בני הזוג נישאו והביאו ילדים לעולם. לאחר זמן מה, יחסיהם עלו על שרטון והם החליטו להתגרש. תחילה, שולמו לאישה דמי המזונות הנקובים בהסכם הממון. לאחר זמן מה, האישה פנתה לאב בבקשה להגדיל את דמי מזונות הנקובים בהסכם הממון. האישה טענה כי הסכום הנקוב בהסכם לא הספיק כדי לספק את צרכי הילדים כראוי. האב סירב להגדלת דמי המזונות, בהסתמכו על ההסכם. לדבריו, משקיבל הסכם הממון את חתימת הנוטריון, הוא היה תקף לכל דבר ולא ניתן לחייבו מעבר לדמי המזונות הנקובים בחוזה. יש לציין כי בהליך הגירושין לא העלו הצדדים את עניין המזונות בפני בית המשפט, שכן הניחו כי הסכם הממון מסדיר זאת בצורה שיוויונית.
הסכם ממון המסדיר את הסמכות לדון ביחסי בני הזוג לבית הדין הרבני
בית המשפט קבע כי להסכם הממון לא היה כל תוקף משפטי משום שהוא לא אושר על ידי הגורם המוסמך לכך. "אין לנוטריון סמכות לאשר הסכם ממון הכולל הסדר מזונות ומשמורת בין בני הזוג", נכתב בפסק הדין.
בית המשפט הפנה לפסק דין בו נכרת הסכם ממון בין בני זוג לפני הנישואין, בו נקבע כי הסמכות לדון בגירושי הזוג תהיה נתונה לבית הדין הרבני. ההסכם אושר על ידי נוטריון, ונשאלה השאלה האם נוטריון מוסמך לחתום על הסכם ממון הכולל הסדרים לא רכושיים.
בית המשפט קבע כי גם כאן לא הייתה לנוטריון סמכות לאשר הסכם ממון אשר הסדיר את סמכות הדיון בין בני הזוג, אך בניגוד להסכם המסדיר מזונות, ניתן היה לתת תוקף משפטי להסכם מסוג זה, וזאת על ידי מתן מעמד של "חוזה רגיל" בין צדדים הניתן לאכיפה.
במילים אחרות, בית המשפט מכיר בהסכם ממון המסדיר, בין השאר, את הסמכות הדיונית בכל הנוגע ליחסי בני הזוג, משום שבית המשפט לא רואה בכך הסכם ממון אלא חוזה לכל דבר בין שני צדדים. ההסבר לכך הוא שהסכם המסדיר מזונות נוגע לצדדים שלישיים (הילדים), בעוד שהסכם המסדיר את סמכות הדיון הוא בין הצדדים בלבד.